Parashat Metzorah 5784

Dedicated to the memory of Daniel Yaakov and Yael

(edited to English by Dr. Henry R. Carse)

פרשת השבוע מתארת את הכניסה האחורית לתפקיד הכהנים ושבט לוי. בעוד העבודה בבית המקדש: הקרבת הקורבנות, המנחה, ועשבי הריח הם הכניסה הקדמית, המקום שבו העם הנמצא בעזרה מביט בכהנים ובלויים בהשתאות. הרי שהפרשה מתארת את הדרך שבה הכהנים מתעסקים במצורעים ובזבים, אנשים שהקהילה אינה חפצה להכיר ולראות אותם, והתורה מצווה להוציאם אל מחוץ למחנה.

This week’s Torah portion describes a “backdoor” entry into understanding the priesthood and the Tribe of Levi. Acts of Temple worship like the offering of sacrifices and the burning of aromatic herbs take place “up front,” where the Israelites in the courtyard (‘azarah) gaze in awe at the priests and Levites. By contrast, this Parasha describes how the Levitical priests minister to lepers and those with bodily discharges — marginalized people whom the community does not wish to see or acknowledge, and who the Torah commands must be expelled from the camp.

יש משהו מתעתע בכהנים; על פניו הם אילו שמגדירים את גבולות הקהילה: המצורעים מוצאים על פי פסיקתם אל מחוץ למחנה, ועל פיהם יחזרו חזרה. היולדת והזב אסורים להיכנס למרחב בית המקדש עד שהם יקבלו את מנחתם ובכך יתירו להם לגעת בקודש. הם “הנטורי קרתא” – שומרי החומות של הקהילה היהודית.

There’s something elusive about the role of the Levitical priests. Ostensibly, they define the community’s boundaries: it is their verdict, for example, that determines when lepers are barred from the camp, and when they may return. A woman who has just given birth, and anyone with a discharge of bodily fluid, are prohibited from entering the Temple precincts until they present their offering to the priests, after which they are permitted to approach the sacred. The Levites are “guardians of the gate” – i.e. privileged keepers of the Jewish community’s entries and exits.

אלא שבמבט מעמיק אנו למדים כי הכהנים, המגדירים את גבולות הקהילה, להם עצמם אין גבולות ברורים של מרחב פיזי ונפשי השייך להם. ” לֹֽא־יִ֠הְיֶה לַכֹּהֲנִ֨ים הַלְוִיִּ֜ם כָּל־שֵׁ֧בֶט לֵוִ֛י חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִם־יִשְׂרָאֵ֑ל […] יְהוָה֙ ה֣וּא

נַחֲלָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לֽוֹ” (דברים יח:א).

Upon closer examination, however, we learn that the priests who define community space, themselves lack clear physical and emotional spaces that belong to them. “The Levitical priests, the whole tribe of Levi, shall have no territorial portion with Israel… The LORD is their portion as He has promised them” (Deuteronomy 18:1).

שבט לוי חסר בית פיזי, מכיוון שהאל היהודי, זה שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף – הוא נחלתו. על זה היה אומר סבי החסיד: “מוחל טובות”. צריך לדייק את טענתי, שהרי ללווים כן היו ערים, אלא שלא היה להם נחלה: הערים אותן הם קיבלו היו מפוזרים בין השבטים השונים, כאשר כל שבט תרם מספר ערים ללוויים. אלא שאפילו בתוך הבית של הלוויים, המפוזרים בין כל השבטים – גבולות הבית והקהילה לא היו עמידים. ששת הערים שניתנו ללוויים היו ערי מקלט שאליהם נסו הרוצחים (בשגגה) מכל ארץ ישראל והם היו קולטים אותם ומפרנסים אותם. יש לשער שגם על זה היה חוזר ושונה סבי החסיד: “מוחל טובות”. ערי מקלט היו שילוב מדהים של ישיבות ובית הכנסת של העיר “בני ברק” יחד עם מספר הרציחות הגבוה ביותר לנפש של סיינט לואיס, מיזורי.

The Tribe of Levi lacks a physical home, the Torah explains, because the Divine Source of Jewish faith, who has no body and no corporeal form, is their inheritance. It seems strange, that the very group who give the most time and devotion to divine worship, should be so short-changed by divine decree; moihel toives [1], my Hasidic grandfather might say. “No good deed,” the proverb has it, “goes unpunished.”

Let me be clear: the Levites, while “without inheritance,” did indeed have cities to dwell in; these were designated for them from each tribal territory. However, scattered thus among the tribes, the Levites’ home and community boundaries were not contiguous or stable. In addition, the six cities given to the Levites were also designated as “cities of refuge;” perpetrators of accidental manslaughter from anywhere in Israel could flee to these cities, where they were welcomed and protected from blood vengeance. It’s likely that my Hasidic grandfather would say again: moihel toives!  The Levitical cities were hardly havens of domestic tranquility. A modern version of these cities of refuge, might, I imagine, boast as many yeshivas as Israel’s city of Bnei Brak, along with a per capita crime rate to rival Saint Louis, Missouri.

המורכבות של שבט לוי מצוי בדנ”א התרבותי בהורתו ולידתו. לאה, אמו של לוי, ידעה כי היא שנואה על יעקב והוא ממשיך לחיות איתה בשל ההסכם שערך עם אביה לבן, על מנת שיוכל להינשא לאחותה רחל. יעקב כל כך לא אהב את לאה שכלל לא התעסק בשמות של הילדים שנולדו ממנה. לאה הייתה זו שקראה לבנה ראובן בשמו כדי להודות לאל שראה בסבלה, ובתחינה שאולי העובדה שהעניקה בן בכור ליעקב יגרום לו להתייחס אליה. תחינתה של לאה נכשלה, ולבנה השני כבר קראה שמעון: “כִּֽי־שָׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה אָנֹ֔כִי וַיִּתֶּן־לִ֖י גַּם־אֶת־זֶ֑ה”. בנה השלישי נושא בשמו את תקוותה הכושלת של אמו: “עַתָּ֤ה הַפַּ֙עַם֙ יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ לֵוִֽי” (בראשית כט:לד).

The complex heritage of the Tribe of Levi can be traced to its cultural DNA, from its conception. Levi’s mother, Leah, knew that she was unloved by her husband Jacob; he remained with her only because of an agreement he had made with her father Laban, with the intention of marrying Leah’s sister, Rachel. Jacob disliked Leah so much that he did not even bother naming the children he fathered with her. Leah herself named their first son, Reuben (“See! A son!”). This name expressed both her gratitude to the Divine for noticing her suffering, and her hope that Jacob, seeing this firstborn son, would regard Leah differently. This hope failed, so Leah named her second son Simeon (from the Hebrew word for “hearing”): “Because the LORD heard (shama’) that I am hated, He has given me this one too.” Her third son’s name restates her failed hope: “Now this time my husband will become attached (yilaveh) to me, because I have borne him three sons; therefore, his name was Levi” (Genesis 29:34).

שבט לוי נוצר מתוך טראומה של אישה ששנואה הייתה על בעלה ובלידתו נטמן זרע התקווה של אמו לחוש בבית עם בעלה. אותה תקווה טראומטית מבטאת את אישיותו של שבט לוי – הוא ראה את עצמו כמי שמחויב לאמו ליצור בית וכך הוא פעל.

The Tribe of Levi originated, then, in the trauma of a spurned woman, unloved by her husband; in Levi’s birth, we find the seed of his mother’s renewed hope to feel accepted and “at home” with Jacob. This traumatic yearning expresses the corporate personality of the Tribe of Levi, and a primal feeling of obligation to create a home for his mother conditions Levi’s later actions.

כאשר אחותו דינה נחטפה, נאנסה בידי שכם – לוי חיסל בערמומיות ואכזריות את כל הגברים שבעיר: אילו שאנסו ואילו שאיפשרו לאונס להתרחש ללא שמחו. יעקב שנבהל מהתגובה החריפה של בנו (יחד עם אחיו שמעון) ביקר אותם בחריפות ואמר: “עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי” (בראשית לד:ל): אתם מסכנים את כלל הקהילה העברית במעשיכם – שהרי האו”ם יחד עם נאט”ו ושאר המדינות יוקיאו אותנו על מעשינו – הם ענו לו במשפט שממשיך להדהד בהיסטוריה היהודית: “ויאמרו: הכזונה יעשה את אחותינו” – ובמילים אחרות הם ענו לאביהם: אתה התנהגת לאמא שלנו, לאה, כזונה – בכך שהשתמשת באהבתה אליך ככלי להבאת ילדים לעולם תוך ששיחקת עם התקווה שבה ובכך היא הייתה עבורך ככלי להפריה – אנו לא ניתן שוב שתתעלם מהאסון שהתרחש עתה לאחותינו.

When his sister Dinah was kidnapped and raped in Shechem, Levi (together with his brother Simeon) cunningly and cruelly killed all the men in the city – the rapists as well as those who allowed the rape to occur. Jacob, alarmed by the brutality of their reaction, sharply criticized his sons: “You have brought trouble on me, making me odious among the inhabitants of the land, the Canaanites, and the Perizzites; my fighters are few in number, so that if they unite against me and attack me, I and my house will be destroyed” (Genesis 34:30).

Jacob accuses Levi and Simeon of endangering, by their acts, the entire Hebrew community. They answer him with a sentence that continues to echo in Jewish history: “Should our sister be treated like a whore?” Latent in this retort is a counter-accusation: “You, Jacob, treated our mother Leah like a whore – taking advantage of her love for you, in order to bring children into the world, while toying with her hope. Using her as a mere tool for reproduction, you ignored her as a person. Now we, for our part, will not allow you, or anyone, to ignore the disaster that has befallen our sister.”

לא מפתיע שלוי, שבשמו טמונה התשוקה להיות חלק ממרחב שבו קיימת אהבה נבחר להיות זה שמגדיר את גבולות העם העברי. בו זמנית, הרצון של לוי להרגיש בבית ולהיות נאהב, היא תשוקה שלעולם לא תמומש – הוא עצמו אין לו נחלה בישראל, אין לו בית.

It is unsurprising that the Tribe of Levi, whose name embodies the desire to be part of a space where love exists, was chosen to define the boundaries of the Hebrew nation. Simultaneously, Levi’s desire to feel at home and to be loved, is a longing that will never be fulfilled: he himself has no inheritance, no true home, in Israel.

אני רוצה להאמין שהרמב”ם חש בטראומה של הלווים ולכן בספרו משנה תורה, כאשר הוא מנמק מדוע לשבט לוי אין נחלה בארץ ישראל הוא בוחר להשתמש בפועל “ז.כ.ה.” פועל זה משמעותו בספרות המשנאית והמדרשית כמתנה שאדם מקבל בשל פעולותיו ואישיותו. בשונה ממתנות שלעיתים גיבורים יהודים מקבלים מהאל ללא שעשו מעשה יוצא דופן: “וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל […] . מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים”. ואז מוסיף הרמב”ם את המשפט הבא: “וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם”. הרמב”ם הבין כי בני שבט לוי יעשו הכל למען האהבה, כולל להקדיש את חייהם לאל לשרתו. משרתי האל, כמו רבים מאילו שפגשתי בחיי המקדישים את חייהם לתיקון העולם, נושאים בתוכם טראומה מבעבעת, שנכשלת מלהירפא, להיות נאהבים. הרמב”ם חש בכך ובוחר בפועל– האל מבטיח להיות “זוכה להם” – להעניק להם את מה שמגיע להם מבלי לנצלם.

I want to believe that Maimonides understood the trauma of the Levites. In his book Mishneh Torah, when he explains why the tribe of Levi does not have a portion in the land of Israel, he chooses to use the verb ז.כ.ה (zakhah). In Mishnaic and Midrashic literature, zakhah signifies receiving a gift by virtue of one’s worthy actions and/or personality; this in contrast to gifts Jewish heroes sometimes receive from the Divine without having done anything exceptional. So, Maimonides writes:

“And why did Levi not merit (lo’ zakhah) a portion in the land of Israel? […] Because he was set apart to serve the LORD, to minister to Him and to instruct His straight paths and righteous judgments to the masses.”

And then, Maimonides adds the following sentence: “And [the LORD], forever blessed, merits them (zokheh lahem).” This is an unusual grammatical form, and strikes the reader as meaning that in a unique way the Divine is “found worthy” of having servants like the Levites. This great honor is the true inheritance of the “homeless tribe.”

It was Maimonides’ understanding, that the sons of the tribe of Levi would do everything out of love, including dedicating their lives to serving the Divine. Such holy servants, like many of those I’ve met in my life who dedicate their lives to repairing the world, often carry within themselves a simmering trauma. Somehow, they cannot find healing, or a deep sense of being loved. I believe that Maimonides understood this, and chose the verb ז.כ.ה. to emphasize the Divine promise “to find merit in them” – granting them what they deserve without exploiting them.

 המשוררת האמריקאית, הרבה ליין גוטליב תיארה את כאב של לאה: לאחר שנים של ילד אחר ילד אחר ילד/ דמתה לאה לפרה חולבת/ היא התנהלה בכבדות על רגלים בצקות/ עורה תלוי על גופה בקפלים/ עיניה בולטות מבשרה/ בורות של אהבה עקרה/ הוא לא עיבד את שדותיה/ לא חרש באדמתה/ לא שתל מפרחי נשיקותיו על שפתיה/ הוא רק גנח ונמלט/ משאיר בה אינסוף דמעות תסכול.

The American poet, Rabbi Lynn Gottlieb, depicted Leah’s pain in the following verses:

With years of child after child/ Leah resembled a milk cow/ She lumbered heavily on swollen feet; Her eyes protruded from her flesh,/Pits of denied love/ He rarely came/ And when he did/ It was over before it began/ He would not till her fields/ Or plow her soil/ Or plant honeysuckle kisses on her lips/ He merely groaned and fled,/ Leaving her with endless tears of frustration.

לוי נושא בתוכו את כאבה של אמו. לא סתם הוא מתרוצץ בין מצורעים וזבים, אילו שהחברה אינה מעוניינת לחוש בקיומם. תפקידו לוודא שגופם נראה “בריא מספיק” עבור הקהילה, כדי שהם יוכלו לחזור אליה מבלי להיות מגורשים שוב ושוב. אני בטוח שחלק בתוכו רוצה לצעוק על הקהילה העברית: מדוע אתם ממשיכים לגרש מהמחנה את אילו שגופם נושא בתוכו פצעים של טראומה, הרי גם לנו טראומה בנפש? בו זמנית הם, כמו אביהם הקדמון לוי, הפנימו את האכזריות המצויה בכל קהילה ועם. לכן הם ממשיכים לבחון את גוף המצורע שוב ושוב, אולי הפעם הגוף כבר הבריא מספיק ויוחזר למחנה: “אולי הפעם ילווה אלי אישי”.

Levi carries within him his mother’s pain. Not without reason does he rush to minister to lepers, and to all those whose bodies are not smooth and whole, people whose very existence society tries to ignore. The Levites’ role is to ensure that the lepers’ bodies appear “healthy enough” for the community, so that they can return to it without being expelled, time and again. I’m sure that inwardly, the Levitical priests want to scream at the Hebrew community: “Why do you continue to cast out from the camp those whose bodies carry the wounds of trauma, when we too, all of us, have trauma in our souls?” At the same time, like their ancestor Levi, these priests have internalized the cruelty that exists in every community and people. Therefore, they continue to examine the body of the leper, over and over. Perhaps, this time, the body will be healed enough, and can return rejoicing home to the camp of Israel. In Leah’s words: “Maybe this time my husband will accompany me.”

[1] The Yiddish expression “מוחל טובות” (moihel toives) means “forgiver of good deeds.” This is an ironic reference to anyone who too easily “forgives” (i.e. overlooks) favors done to them. Thus, the expression subtly castigates anyone (human or divine!) who does not sufficiently acknowledge or appreciate the good deeds of others.

_______________

Dr. Yakir Englander is a senior director of leadership at the Israeli-American Council, and adjunct faculty at AJR. He served as the Jerusalem Director of Kids4Peace, and later as vice-president of the organization. Dr. Englander, who previously taught at The Shalom Hartman Institute, Northwestern University, and Harvard Divinity School, is also the author of The Male Body in Ultra-Orthodox Jewish Theology and Sexuality, and The Body in New Religious Zionist Discourse (with Prof. Avi Sagi)